תפקיד המשטרה מול תפקיד הפרקליטות?
כשמדובר בהליכים פליליים, נפגעות ונפגעי עבירות מין לעיתים מתבלבלים – מי עושה מה, למי פונים ומתי. חשוב להבין את התפקידים השונים של המשטרה ושל הפרקליטות ועל מה הם אחראיים.
המשטרה – היא הגוף החוקר, המשטרה אחראית על איסוף הראיות על מנת לגבש תיק אותו היא תעביר לאחר סיום החקירה לפרקליטות כדי שזו תוכל להחליט אם יש די ראיות להגשת כתב אישום או לא. החקירה במשטרה יכולה להיות זריזה ויכולה גם להיות איטית הדבר תלוי בסוג התקיפה המינית, מתי התרחשה, במידת המסוכנות של התוקף, האם התוקף נעצר או שלא נעצר, עומס בתחנת המשטרה, ועוד.
הפרקליטות – היא למעשה גוף של משרד המשפטים, בו עורכי דין רבים, עובדי מדינה, אשר בסופו של דבר עליה להחליט לאחר ניתוח משפטי של חומר החקירה שהמשטרה העבירה אליה, אם להגיש כתב אישום כנגד התוקף, או לסגור את התיק. אם הוחלט על הגשת כתב אישום נגד התוקף, היא גם תנהל את ההליך הפלילי בבית המשפט. לפעמים הפרקליטות תנחה את המשטרה להשלים חקירה בנקודות מסויימות בלתי ברורות, אשר לדעתה דרושות כדי לקבל החלטה מקצועית במקרה שלפניה. הליך זה נקרא "השלמת חקירה".
הקשר בין המשטרה והפרקליטות הוא יומיומי, והגופים השונים עובדים בשיתוף פעולה. כאמור המשטרה אוספת את הראיות והפרקליטות מנתחת את חומר הראיות ומחליטה על המשך ההליך.
בעבירות מין רק הפרקליטות היא הגוף המוסמך להחליט אם יוגש כתב אישום או שהתיק יסגר.
סיכום:
הכרת ההבדלים בין המשטרה לבין הפרקליטות מאפשרת לך להבין את התהליך, ובאיזה שלב נמצא התיק, לדעת למי לפנות בכל שלב, ולהבין מה עוד צפוי בהמשך.
מהו סם אונס?
סם האונס הוא חומר מסוכן כמו GBL,GHB,KATAMINE ואחרים שמעורבבים בכוונה עם שתיה אחרת (שתיה קלה, שתיה חריפה ועוד) במטרה לגרום לנפגע לערפול וזאת כדי לבצע בו פגיעה מינית. הסם גורם לירידה ביכולת ההתנגדות, ישנוניות, איבוד זיכרון, וכל זאת מקשה מאוד על הבנת הנפגע מה בעצם קרה לו, ואיך זה קרה ואם בכלל קרה.
השעות והימים לאחר ארוע מזעזע כזה הם קשים מנשוא, הם איבוד ביטחון בעצמך, ובכל מה שהכרת. כל מה שרוצים זה להיכנס למיטה ולישון, גם כדי להתגבר פיסית על מה שאירע אך בעיקר "כדי לחזור לעצמך". אני מבינה. אבל חשוב לא לשקוע ברגעים האלה, אלא, להיות דוקא בפעולה.
אם חווית איבוד זיכרון של מספר שעות, או ערפול שלא אופייני לשתיית משקה אלכוהול, את/ה לא זוכר איך הגעת לסיטואציה בה התעוררת, יש מצב בסבירות גבוהה שנפלת קורבן לתקיפה מינית באמצעות סם אונס.
ראשית, כדאי מאוד לא להתקלח, לשמור על הבגדים שלבשת בשעת התקיפה, לפנות לעזרה (מרכז סיוע, חבר, בן משפחה), להגיע כמה מהר שניתן לאחד מהחדרים האקוטיים שמפורטים ברשימה זו:
https://www.gov.il/he/pages/sexual-assault-survivors-healthcare-system ,
ושנית, לדעת שניתן למצוא ראיות לסם אונס עד חצי שנה מזמן התקיפה, באמצעות בדיקה פשוטה ולא חודרנית בכלל (בדיקת שיער).
הליך פלילי או הליך אזרחי
הליך פלילי או הליך אזרחי?
״אני רוצה להגיש תלונה במשטרה… אבל אני גם רוצה שהעבריין יפצה אותי על מה שעברתי. זה אותו דבר?״ – כך שאלה אותי לא מזמן אישה אמיצה שהגיעה אליי לייעוץ משפטי.
השבתי לה שזו שאלה מצויינת, ולרב אנשים לא באמת יודעים מה ההבדל בין ההליכים. נכון שבסוף ההליך הפלילי בית משפט יכול לפסוק פיצויים לטובתך, אך לרב הפיצוי הפלילי לא משקף את הנזק שנגרם לך בפועל.
ההליך הפלילי מתנהל על ידי המדינה – המשטרה והפרקליטות. המטרה שלו היא לבדוק אם בוצעה עבירה פלילית ולהעמיד לדין את הפוגע. כאן, הנפגעת היא עדה מרכזית, אבל לא היא זו שמגישה את כתב האישום – אלא המדינה.
לעומת זאת, ההליך האזרחי מתנהל בין הנפגעת לבין הפוגע באופן אישי. זהו הליך שבו ניתן לתבוע פיצויים כספיים על הנזק שנגרם – כאב, סבל, פגיעה בהשתכרות ועוד. בהליך זה, השליטה בידיים של הנפגעת: היא זו שמחליטה אם לתבוע, מתי, ואילו נזקים להציג בפני בית המשפט.
הרבה פעמים אפשר לשלב בין שני ההליכים – לפנות גם להליך פלילי וגם לאזרחי – ואפשר גם לבחור בין ההליכים, כל אחד מהם עונה על צורך אחר.
חשוב לדעת שכדי להגיש תביעה אזרחית לא חייבים להגיש תלונה במשטרה, אבל פעמים רבות יש בכך כדי לסייע להליך האזרחי.
אני כאן כדי להסביר, ללוות ולתמוך – בכל מסלול שתבחרי.
המשמעות של הגשת תלונה
הגשת תלונה במשטרה אחרי תקיפה מינית היא צעד משמעותי מאוד – היא יכולה להביא בסופו של דבר צדק ותחושת הקלה אך היא יכולה גם להביא קשיים והתמודדויות שיש לקחת אותם בחשבון לפני הגשת התלונה.
הייתי מציעה לכל מי שברצונו או ברצונה להגיש תלונה בגין תקיפה מינית, לדאוג לפני הגשת התלונה שיהיה מי שיתמוך בו, ילווה אותו לאורך ההליך ויתן לו כתף ומשענת בשעת הצורך. המסע הזה לא פשוט ולעיתים יכול להביא גם רגעי משבר נוספים. אפשר שתהיה זו חברה, אמא, מורה או מתנדבת ממרכז הסיוע הסיוע לנפגעי עבירות מין.
לפעמים זו החקירה שלא פשוטה, לפעמים זה יחס כזה או אחר במשטרה, לפעמים זה החשש מעימות עם התוקף, לפעמים אלה ההחלטות שגורמי החקירה או הפרקליטות מחליטים. ויש עוד.
בנוסף לרשת תומכת רצויה, כדאי גם להיות מלווה ע"י עורך דין עם ניסיון בתחום, שמכיר את מערכת החקירה והמשפט ומבין מה עומד מאחורי דברים שלעיתים לא ברורים למי שלא מכיר את התחום. רצוי שיהיה מי שיתן ייעוץ משפטי לגבי הזכויות המגיעות לך, וייעץ בהחלטות שעלייך לעשות בהליך זה.
כאשר יש לצידך ייעוץ משפטי רגיש ומקצועי, את/ה יכול/ה להבין יותר כל שלב, להכין את עצמך לשלבים הבאים, ולקבל החלטות מתוך ידע ולא מתוך חשש.
חוק מגבלות על חזרתו של עבריין מין לסביבת נפגע העבירה
לפעמים נדמה שהכול נגמר ברגע שבית המשפט גוזר עונש על הפוגע.
זהו, הנאשם הולך לכלא. נגמר. אבל אז הוא משתחרר.
גם אחרי שהנאשם ריצה את עונשו- יש מקום להמשיך ולהגן על הנפגע.
כשעבריין מין חוזר לחיות באותה שכונה, באותו רחוב, מול מי שפגע בו-
זה לא פשוט בלשון המעטה למי שנפגע. יש חשש, יש בזה טריגר לטראומה, יש תחושה של חוסר צדק -גם אם הפוגע כבר ריצה את עונשו.
בישראל יש חוק שמטרתו בדיוק במקום הזה- להגן על נפגע עבירה ולמנוע נזק נוסף שעלול להיגרם לו מהיתקלות תדירה בעבריין מין שפגע בו.
בפסק דין שניתן לאחרונה בבית המשפט העליון (כב' השופט חאלד כבוב), נדון מקרה מצמרר של ילדה שנפגעה מינית כשהייתה בת שש וחצי על ידי אדם שבביתו הופעלה קייטנה בה השתתפה הילדה.
לאחר שהפוגע סיים לרצות את עונשו למשך ארבע שנות מאסר- התכוון הפוגע לחזור להתגורר בעיר ביתר עילית, סמוך מאוד לבית המשפחה של הילדה.
בדיון בבית המשפט, קצת לפני ששוחרר הפוגע מהכלא, ביקשה אמה של הילדה כי הפוגע לא ישוב להתגורר בעיר, כדי למנוע מפגש אקראי ופגיעה נוספת בילדה אשר סובלת מפוסט טראומה.
בית המשפט המחוזי אמנם קיבל את הבקשה אך חלקית בלבד, וקבע הרחקה מצומצמת מאזור הבית של הילדה ובית הספר, אך התיר לפוגע לגור בעיר.
הילדה ערערה- והפעם בית המשפט העליון קיבל את הערר.
כבוד השופט כבוב קבע כי בנסיבות ייחודיות של קרבה פיזית וקהילתית, אין להסתפק במגבלות חלקיות, והורה כי הפוגע יורחק באופן מלא מהעיר כולה למשך שישה חודשים לפחות.
ההחלטה בעליון מדגישה את מה שלעיתים נשכח:
הפגיעה לא מסתיימת כשהמעשה נפסק, אלא נמשכת בכל מפגש, במבט, בנוכחות, בחשש לפגוש את התוקף.
חוק מגבלות על חזרתו של עבריין מין לסביבת נפגע העבירה נועד להכיר בכך שלנפגע עבירה עלול להיגרם נזק נפשי אם ייתקל בפוגע - וזאת בנוסף על הנזק מהפגיעה עצמה, ולמנוע נזק זה.
המסר ברור:
גם אם ההליך הפלילי הסתיים, וגם אם העבריין סיים לרצות את עונשו-
אפשר וצריך לפעול משפטית כדי לשמור על מרחב בטוח לנפגעת.
פנייה לייעוץ וליווי משפטי מקצועי יכולה לוודא שבית המשפט ישמע את קולה, יכיר בנזקיה ויגן עליה גם אחרי שהסתיים המשפט וגם אחרי שהפוגע סיים לרצות את עונשו.
על המחיר הכלכלי של הפגיעה המינית
על המחיר הכלכלי של עבירות מין.
בדו״ח איגוד מרכזי הסיוע האחרון, שהתבסס בין היתר על המאמר "העלות הכלכלית: מחירה של פגיעה מינית“ -שיחה עם פרופ׳ אורי ינאי, נחשפה תמונה מדאיגה- לא רק מבחינת מספרי הפגיעות, אלא גם מבחינת המחיר הכלכלי שהן גובות מהנפגעות והנפגעים.
פרופ׳ ינאי, עובד סוציאלי ופרופסור אמריטוס בבית הספר לעבודה סוציאלית ורווחה חברתית ע״ש פאול ברוואלד באוניברסיטה העברית, שחקר את מעמדם של נפגעי עבירה ובין היתר טבע את המונח המשפטי ״צדק מאחה״, מסביר:
“הצרכים הכלכליים של קורבנות פגיעה מינית הם מקיפים ומתמשכים יותר משל נפגעי עבירות אחרות. הפגיעה עצמה אולי חולפת ברגע - אבל ההשלכות שלה נמשכות שנים.”
המאמר מצביע על נזק כלכלי שנתי לישראל של למעלה ממיליארד שקלים בשנה כתוצאה מעבירות מין.
על פי הנתונים שסיפק המשרד לבטחון פנים לכל נפגעת או נפגע נגרם נזק ממוצע של כ־40 אלף שקלים שמתבטאים בטיפולים רפואיים ונפשיים, אובדן הכנסה, שינוי מקום מגורים, רכישת רכב במקום תחבורה ציבורית, חופשות מחלה, ליווי משפטי ועוד. אבל לכל מי שקצת מבין בנושא זה ברור- במציאות הנזק הוא בהרבה, הרבה, יותר גבוה. בהרבה.
ומה המדינה עושה?
עושה, אבל לא הרבה.
בישראל אין מנגנון פיצוי ייעודי לנפגעי עבירה, אין קרן סיוע לנפגעות תקיפה מינית, והסיוע הקיים -דרך ביטוח לאומי או מערכת הבריאות - מוגבל מאוד.
בניגוד למדינות מערביות שבהן המדינה תומכת גם אם הפוגע לא הורשע, כאן- הנפגע.ת נותר.ת לבד, גם מול הבירוקרטיה וגם מול ההוצאות. המחיר של הפגיעה לא צריך להיות רק המחיר של הנפגע.
המדינה חייבת לקחת אחריות- לא רק מבחינת הניהול של ההליך הפלילי, אלא גם בשיקום ובתמיכה אמיתית כולל מנגנונים שיהיו כתובת ישירה, מיידית ולא מסורבלת לטיפול נפשי ושיקום בקהילה.
גרומינג
גרומינג: הפגיעה המינית שמתחילה ב"נחמדות"
פוסט חובה לכל הורה.
בעידן שבו ילדים חיים יותר ויותר ברשת -המשחקים, הצ׳אטים והאפליקציות הפכו לכר פורה לעברייני מין.
אחת הדרכים המסוכנות ביותר שמובילה לפגיעה בקטינים נקראת גרומינג (Grooming) תהליך איטי ומתוחכם של בניית קשר שמוביל לפגיעה.
🧩 מהו גרומינג?
גרומינג הוא תהליך שבו מבוגר (או נער בעל כוונה פוגענית) מייצר קשר אמון, תלות וקרבה רגשית עם ילד או ילדה במטרה לנצל אותם מינית בהמשך.
זה תהליך שקורה גם במציאות היומיומית, בחיים הפרונטליים, אבל היום אדבר על גרומינג ברשת.
זה לא מתחיל מיד בבקשה לתמונה.
זה מתחיל במחמאה. במשחק משותף. בהקשבה. בקירבה.
הסימנים הראשונים תמיד נראים "תמימים".
🚨 איך נראה גרומינג בפועל?
מהמשחק לחדר פרטי - פוגע שמתחיל במשחק משותף ועובר לשיחות אישיות עם הילד.
שיחות אינטימיות -שאלות אישיות, תמיכה רגשית, “אני מבין אותך יותר מכולם”.
מתנות דיגיטליות -נקודות במשחק, חפצים וירטואליים, זמן משחק.
בקשה לשמור סוד "אל תספרי להורים, הם יכעסו", “זה רק שלנו”.
מעבר לרשתות אחרות - מהמשחק לוואטסאפ, לאינסטגרם, לטלגרם.
בקשות מיניות -תמונה "לפחות עם כתף", “לשלוח משהו קטן”, ואז בהמשך עוד קצת, עוד משהו.
סחיטה רגשית או כלכלית "אם לא תשלחי… אשלח את מה שכבר שלחת”.
זה תהליך שקט, איטי, קשה לקליטה, במיוחד לילדים -אבל הרסני.
🛑 למה זה מסוכן כל כך?
כי הילד לא מרגיש שמישהו תוקף אותו.
הוא מרגיש שהאדם בצד השני הוא “חבר אמיתי”, “מבוגר שאכפת לו”, “מישהו שמבין”.
וכשהפגיעה מגיעה -הילד מרגיש אשם. מרגיש שנתן לזה יד. מרגיש ששיתף פעולה.
וזה בדיוק מה שהפוגע רוצה.
🧭 מה עושים כהורה?
🔹 מדברים עם הילד על גבולות ברשת בדיוק כמו על גבולות בגוף
🔹 מבהירים שהילד תמיד יכול לבוא ולספר-ללא אשמה
🔹 מסבירים שלא עוברים לשיחה פרטית עם זרים שלא פגשתם בחיים האמיתיים מחוץ לרשת
🔹 בודקים אפליקציות, קבוצות וואטסאפ, והודעות פרטיות
🔹 מזכירים שלילד שכל בקשה ממנו לשמור סוד -זו נורת אזהרה חמורה!!
⚖️ וחשוב לא פחות:
אם זה קרה -אתן/ם לא לבד. יש דרך לפעול.
אני מלווה נפגעי עבירות מין, גם כשמדובר בפגיעה דיגיטלית
אם אתם לא בטוחים אם מדובר בעבירה, אם תרצו לדעת מה המשמעות של הגשת תלונה למשטרה, או הגשת תביעה אזרחית – אני כאן.
עשור לחוק הסרטונים, אלפי נפגעות, עשרים כתבי אישום בלבד
לפעמים נדמה שהמדינה כבר יודעת איך להתמודד עם תופעות חדשות של פגיעה מינית. אבל אז מגיעים הנתונים ומראים עד כמה הדרך עוד ארוכה.
כמחצית מהתלונות נגנזו עוד בשלב החקירה בעיקר בגלל אי איתור החשוד.
את מחצית התיקים שבהם כן אותר חשוד, העבירה המשטרה לפרקליטות ובסך הכל כ- 1,257 תיקים של חשודים בהפצת סרטונים אינטימיים.
מתוכם 93 % נסגרו מיידית!
84 תיקים צלחו את הסינון הראשוני ומתוכם הוגשו בסופו של דבר רק 20 תיקים לבית המשפט (!!!).
הבנתם נכון. פחות מ- 2 אחוזים מסך התלונות שבהן אותר חשוד הפכו לכתב אישום!! (לכתבה בנושא ראו תגובה ראשונה לפוסט זה)
אלפי נפגעים ורק קומץ תיקים ממשיך הלאה לבירור האשמה.
אלה לא רק מספרים וסטטיסטיקה. זו מציאות שבה נפגעות ונפגעים נשארים לבד, מתמודדים עם ההשלכות, בזמן שהפוגעים ממשיכים הלאה.
הפצת סרטונים אינטימיים ללא הסכמה היא לא רק "פגיעה בפרטיות".
היא גם פגיעה מינית של ממש, פגיעה שמבזה, משפילה, ופוגעת עמוק בתחושת הביטחון והערך העצמי.
לכן המחוקק הגדיר אותה כעבירת הטרדה מינית פלילית, שעונשה עד חמש שנות מאסר.
אבל החוק, שנולד מרצון טוב להגן על אותם נפגעים, לא מצליח להגן ובטח שלא מספיק - הפער בין הכוונה של החוק לאכיפה, גדול מדי.
בהעדר יכולות של המשטרה והפרקליטות, התחילו התארגנויות אזרחיות להוות כתובת לנפגעים, כך למשל עמותת מא’את, שחוקרת עבירות מין ברשת ומסייעת לנפגעות ולנפגעים לחשוף פוגעים אנונימיים.
העמותה משתמשת בכלים טכנולוגיים מתקדמים, מאתרת מפיצים של תכנים אינטימיים, ומלווה את הנפגעים בהליכים פליליים ואזרחיים.
אם נסגר התיק הפלילי, זה עדיין לא סוף פסוק ועדיין אפשר להגיש תביעה אזרחית, באופן די פשוט.
עשר שנים אחרי חקיקת "חוק הסרטונים", המסר ברור:
אי אפשר להשאיר את הזירה הדיגיטלית ללא הגנה. מערכת אכיפת החוק צריכה להתעורר ויפה שעה אחת קודם.